אלדר הביט אל המבנה הנמוך. אור עמום הבהב בצידו האחורי, וקול מוזר – מעין שירה סדוקה צף ועלה מהחלל הפנימי שלו. הדגל שהתנוסס על מוט לכד את עיניו. פיסת בד שחורה צבועה, כתם אדום במרכזה שדמה לכתר עקום. המראה גרם לחזהו להחסיר פעימה, להתכווץ. 

"הוא עדיין שם," אמר בשקט, יותר לעצמו מאשר לדארוון.

"דגלים יודעים להתעקש," השיב דארוון, אדי נשימתו מתפזרים באוויר הקר. 

הם ירדו לאורך השביל, שהפך מבוץ קפוא לשלג דרוך ומלוכלך. כשהתקרבו לבתים הראשונים, הכפר כולו נחשף לפניהם: היו שם מספר מבני עץ עלובים ונמוכים, שעשן אפור־דק עלה מארובותיהם. מסביב נפרסו שדות מושלגים מוקפים גדרות שחוקות. רוב האנשים שהלכו ברחוב היו זקנים או נשים. כמעט לא נראו גברים בגילם.

"כפר שנושם מעט מדי," אלו לא סימנים טובים, מלמל דארוון. אלדר לא שאל למה, גם הוא הרגיש בכך. הם השתהו, לא נכנסו לפונדק מיד. דארוון הוביל אותו לסמטה צדדית, שם עמד בית אבן נמוך עם חלון יחיד מאיר באור צהבהב.

"זה היה המקום שלפני… הרבה זמן," אמר. "אני מקווה שהמרפא עדיין גר כאן – הוא יוכל לטפל בך."

דארוון דפק על הדלת: שלוש נקישות קצרות ואחת ארוכה, זה היה סימן. הדלת נפתחה כמעט מיד. איש זקן ורזה עמד בפתח. שערו הצהבהב היה אסוף לאחור קשור בסרט דהוי. נר דקיק האיר באור חלש את החדר.  הוא בחן את דארוון בעיניים חדות, ואז התבונן באלדר. "עבר הרבה