הקורונה בשיאה, העולם נכנס למשבר עסקי ולהקפאה. ההזמנות נעצרו, אין הכנסות, הארגונים עושים מאמצים לעצור ולצמצם את כל ההוצאות שאינן חיוניות כמעט בכל מחיר. למזלנו, בארגון ההחלטה על הוצאה חיונית היא כלכלית בלבד ולא עניין של חיים או מוות. פרויקטים, באופן אוטומטי, נלקחים בחשבון "כמותרות" ולכאורה צריך לעצור את כולם.
במאמרים קודמים התיחסנו לכך שמשבר הקורנה הולך להיות משבר לא קטן ולא קצר, מצד אחד ומנגד כולנו יודעים שהמשבר יסתיים ורוצים להיות מוכנים וערוכים לרגע הזה ואולי אף לנצל אותו. בהתאם לגישה זו נתייחס לעתידם של הפרויקטים הנמצאים בתהליך.
ראשית, נחלק את הפרויקטים לשתי קבוצות:
קבוצה א' פרויקטים שאין להם השפעה ישירה על היום שאחרי המשבר: קבוצה זו כוללת פרויקטים כגון: פרויקטי בנייה, פרוייקטים מאד ספציפיים הנותנים מענה נקודתי ואינם משפיעים על ביצועי החברה וכדומה. פרויקטים מקטגוריה זו, נכון כי יארזו ויסגרו בצורה מסודרת וימתינו לימים טובים יותר.
קבוצה ב' פרויקטים שלהם השפעה ישירה על ביצועי החברה בעתיד ויכולים להוות מנוף לחברה ביום שאחרי המשבר: קבוצה זו כוללת פרויקטים כגון: פרוייקטי פיתוח מוצרים ושירותים, פרויקטי אחזקה, שידרוג אמצעי ייצור ורכישת משאבים חדשים שיתמכו ביכולת החברה. פרוייקטים אלו יש לנתח לעומק ולברור את אותם פרויקטים שלהם התמורה הגדולה ביותר ליום שאחרי המשבר. את השאר, עם כל הכאב והצער שבדבר יש לארוז ולסגור, גם הם יחכו לימים טובים יותר.
כדי להיות חדים ומדוייקים בניתוח הפרויקטים, אני ממליץ לעבוד בדרך הבאה:
עצירת כל הפרויקטים מיידית, זאת במקביל להגדרת גובה ההוצאה שהארגון יכול/מוכן להקציב לפרויקטים בעת המשבר הזה. בהתאם, עורכים דיון פרטני על כל אחד מהפרויקטים. בוחרים בפינצטה ובהתאם לתקציב שהוגדר למטרה זו את אותם פרוקיטים שברצוננו להשאיר פעילים. שאר הפרויקטים צריכים לעבור תהליך של סגירה ושימור, כדי שיהיו זמינים לימים טובים יותר.