קרני הבוקר הראשונות הפציעו מתוך הכפור, כמו להב חד החודר בין העצמות. מרחוק אפשר היה לראות את ההרים נישאים גבוה מעל הכפר.

אלדר התעורר לפני זריחת השמש. שמיכת הצמר לא עצרה את הרעד שפשט בגופו. היום היה יום הולדתו השמונה עשרה יום של שמחה? או חרדה? אלדר קם היה עליו להתחיל במלאכות הבית. לשאוב מים מן הבאר, לנסר בולי עץ לאח, מהשאריות שכרת אחרי עונת הכפור. הוא יישר את הבגדים הפשוטים שלגופו הרזה, השרירי. החליק יד על הזיפים הדלילים של זקנו ומשך תלתל משערו השחור והמקורזל. במבט קצר במראה פגש את עיניו הירוקות הבהירות שהזכירו לו את עיניי אימו, ליבו התכווץ בגעגוע.

אדים לבנים טשטשו את הזגוגית. דרכה ראה את הכפר נפרש תחתיו כערמה של בקתות עץ ואבן גסה, שנראו כאילו הן מצטופפות יחד כדי להתחמם. הגגות היו כבדים משלג שקפא והפך לשכבת קרח עכורה. ארובות