להעלות מיסים זאת לא הדרך היחידה לסגור את הגירעון שמייצרים לנו הפוליטיקאים. להטיל מיסים על הסוכר ועל הכלים החד-פעמיים זה נחמד, אבל מה לגבי הגדלת הצמיחה, השקעה בתעשייה ובתשתיות?
ראש אגף התקציבים באוצר הציע להטיל מיסים "חברתיים" שיעזרו לחנך את הציבור. קרי משרד האוצר תופס את תפקיד המחנך בעזרת השוט הכלכלי של מיסים.
אין ספק שהטלת מס על הסוכר ועל הכלים החד-פעמיים זוהי פעולה חינוכית חיובית, אבל האם זה התפקיד של משרד האוצר לחנך אותנו או שאולי יש דברים נוספים שרצוי להתמקד בהם.
רצוי שאנשי האוצר יתאמו עמדות עם נגיד בנק ישראל וכך ביחד אולי יצליחו להשפיע על שר האוצר להתנהג בצורה יותר מקצועית ופחות כפוליטיקאי.
נגיד בנק ישראל ציטט: "ישראל נמצאת במקום ה 29 מתוך 34 מדינות ה OECD בקלות הרגולציה בתעשיית העסקים".
מקום 29 זה מקום רע להימצא בו.
אנו רואים סביבנו יום-יום את הנזק המשמעותי שהשילוב בין המערכת הבירוקרטית של מדינת ישראל ברשויות ובמשרדי הממשלה ביחד עם רגולציה שרק הולכת ומתחזקת מיום ליום.
המערכת הבנקאית לעסקים לא מאפשרת להם לבצע פעולות עסקיות טריוויאליות כמו: העברת כספים בינלאומית בין חברות ואפילו מערימה קשיים כשמדובר על כספים של אותו אדם או אותה חברה בבנקים שונים בעולם.
פתיחת חשבונות בנק של חברות בינלאומיות בישראל הפכה להיות סיוט, כזה שמונע מחברות להשקיע או לפתח שיתופי פעולה עם מפעלים וחברות ישראליות.
שני הבנקים הגדולים במדינה מצהירים שפתיחת חשבון בנק לחברה זרה יכול להימשך בין חצי שנה ועד 9 חודשים וגם אז לא בטוח שיפתח.
המחלקות המשפטיות מערימות קשיים ודרישות, עם כמות מטורפת של ניירת למלא והסחבת נמשכת.
שילוב של בירוקרטיה ורגולציה מכבידה.
המצב מביא לכך שכל פקיד שנמצא בדרך יעדיף לומר קודם כל: לא, באופן אוטומטי, לכל בקשה או פשוט ימנע מלגעת על-מנת לא לסכן את עצמו ולא לצאת מאזור הנוחות שלו.
התוצאה היא שחברות ובעלי הון מעדיפים לא להתעסק עם מדינת ישראל ולהפנות את הפעילות שלהם למקום יותר נוח ומזמין לעסקים.
ידוע ששיפור תשתיות ישפיע במישרין על השגשוג הכלכלי ועל הורדת הגירעון בטווח הארוך.
החל מתשתיות כבישים, רכבות ותחבורה ציבורית ועד תשתיות תקשורת, אנרגיה ופסולת. נכון, כביש 6 ממשיך להתרחב ונוספים מחלפים פה ושם, אבל ישראל עדיין רחוקה מאוד מהיקף התשתיות הנדרש על-מנת לאפשר תחרות עם מדינות מערביות מפותחות הנמצאות סביב.
התשתיות העירוניות נמצאות במצב ירוד, החל מכבישים משובשים ומערכת ביוב וניקוז שנמצאת באמצע הכביש ולא כתשתית עצמאית ועד תשתיות תקשורת, אנרגיה ופינוי פסולת שנבנות כטלאי על טלאי ולא כמערכת מודרנית ומתוכננת מראש המאפשרת לתעשייה וליצרנים הורדת עלויות יצור.
התשתיות הבין-עירוניות נמצאות בפיגור והיכולת של מרכזי תעשייה בפרפריה ומרכזי תעסוקה מחוץ לגוש דן, לפעול ולהצליח נמצאת מאחור.
הנגשה של תחבורה ציבורית בין-עירונית איכותית לטובת כל האוכלוסייה שנמצאת מחוץ לגוש דן, היא קריטית כדי לאפשר פיתוח של הפריפריה ועל מנת לאפשר לציבור אפשרויות תעסוקה רחבות יותר.
מהלכים כמו: שיפור הרכבות, הן ברמת איכות השרות, דרך הוספת קרונות בשעות העומס ועד דיוק והיצמדות ללוחות הזמנים שנקבעו, יש בה כדי לאפשר למעסיקים לקבל כוח אדם מגוון יותר ולהפסיק לעשות את החשבון על-פי שיקולי "העמידה בפקקים".
מדינת ישראל פיתחה בשנים האחרונות ארגז כלים רחב שעוזר לחברות ההייטק והטכנולוגיה לפרוץ החוצה ויחד איתם גם למפעלי תעשייה שיאמצו טכנולוגיות ויגדילו את רמת הייצוא שלהן.
כלים אלו הם מצוינים וגם אותם אפשר לחדד ולשפר בעיקר בתחום התעשייה של המפעלים הקטנים והבינוניים שמונים עשרות עובדים ועד מאות עובדים. המפעלים הללו הם מנוף הצמיחה של תחום התעשייה בעולם.
גרמניה משמשת דוגמה טובה בתחום זה, עם תכנית שהציבה ליעד את העצמת המפעלים הקטנים והבינוניים, זאת מתוך הבנה שהם אלו שישמשו כמנגנון העתידי של פיתוח התעשייה לתחומים ואופקים חדשים.
העלאת מיסים על-פי רוב הינה תרופה רגעית שברבעון הראשון והשני מעלה את גביית המיסים, אבל בראייה אסטרטגית של שנה ויותר קדימה, מעכבת את המשק והכלכלה במספר רב של תחומים ויוצרת מצב של תקיעות.
צמצום פטורים והגדלת מע"מ לצד מחשבות אפשריות להעלות גם את מס הכנסה תביא לכך שכבר בטווח הבינוני נחוש את האטת הצמיחה.
זה משמעותי בעיקר כשמדובר על השקעות ושיתופי פעולה מול חברות חוץ וכן לעסקים שיכולים לעשות זאת: לשקול להעביר את הפעילות שלהם אל מעבר לים.
רוב כובד המשקל של העלאת מיסים כגון: מע"מ, נופל על הציבור ומשקי הבית. כך נפגעת שוב איכות החיים של האזרח.
הגדלת היטלי מס הכנסה על שכירים ועצמאיים, משאירה לציבור פחות כסף בכיס בסוף החודש והגדלת מס החברות מצמצמת רווחיות ומצמצמת משאבים שיש לעסקים לטובת השקעות וצמיחה.
איך שלא נהפוך את זה, הגדלת מיסים וצמצום פטורים מביאה לפגיעה באיכות החיים, מזיקה לציבור ומונעת צמיחה.
אם זה לא מספיק, אז חשוב לזכור כי קיימת תחרות עולמית ואיפה ישראל ממוקמת בתוך התחרות הזאת.
הרי שהשוק הפתוח של ימינו, מאפשר בקלות יחסית לעסקים להפנות את פעילותם העסקית ליעד אטרקטיבי יותר על פני הגלובוס.
נדרשת השקעה מערכתית בחינוך.
צמצום פערים בין האוכלוסיות, השקעה בחינוך והכשרה לענפי התעשייה והייצור ועוד.
בניית תכניות חינוך כאלו שיספקו לציבור כלים משמעותיים להתפתחות והעצמה אישית, זאת במקביל למתן כלים פרקטיים לפרנסה שיאפשרו פריון ותפוקות גבוהים יותר.
המגמה העולמית המובהקת היא שמדינות אשר השקיעו בחינוך באופן זה לאורך השנים, יצרו עליה של מדדי הפריון והתפוקות של כלל הציבור על כלל קשת גווניו.
המהלכים הללו תורמים רבות ומעלים את הרווחה הכלכלית ואיכות החיים של הציבור.
חינוך כלכלי ופיננסי לילדי ישראל וכלל הציבור זוהי עוד חולייה חלשה שהשקעה בה צריכה להיעשות באופן מערכתי וכולל.
אי התקיימות השיח עם הציבור משאירה את הציבור ללא ידע וכלים להתמודדות בעולם הפיננסי והכלכלי המתפתח.
נדמה כי זהו מהלך אינטרסנטי מובהק של הפוליטיקאים והמערכות הבנקאיות באמצעותו הן משמרות את בורות הציבור. המאפשר המשך התקיימות של מערכת הלוואות ואשראי ומשאירה את הציבור מסומא וחסר ידע.
חינוך כלכלי מגיל צעיר יכול לעזור ולשפר את איכות החיים ולהביא לצמיחה, הן ברמת הפרט והן ברמת הכלל הכלכלית הרחבה.
על הדרך באופן זה יש למהלך כזה את היכולת להביא לצמצום הפערים הכלכליים הקיימים בין שכבות האוכלוסייה השונות.
נראה שיש עוד הרבה עבודה שצריכה להיעשות על-מנת להביא לצמצום הגירעון וזאת מבלי להקשות ולהכביד על הציבור, אלא אף בגישה הפוכה מזו, בה ניתן לעודד ולתמוך ולהוביל לצמיחה ולהבנה שצמיחה היא המנגנון הנדרש לשם הצלחת הכלכלה ולשיפור רווחת הציבור לאורך זמן.
לפרטים נוספים ניתן ליצור אתנו קשר במחלקת המיסוי, 03-5333883.